התפתחות חרדת נטישה וההבנה שבאה איתה

שבעה חודשים-

התפתחות חרדת נטישה וההבנה שבאה איתה.

חרדת הנטישה היא שלב תקין וידוע בהתפתחות קוגניטיבית של התינוקות שלנו, ובמסגרתה התינוק מתחיל להפנים שיש עוד חוץ ממנו בעולם, ושדמות הטיפול בו היא זו המספקת את כל צרכיו. כשהיא נעלמת הוא חש חסר אונים ומכך תגובת הבכי בכל פעם שאמא, או דמות מטפלת אחרת, מתרחקת ממנו.

ואצלנו....גם אם אגש רגע לשרותים, או רחמנא לצלן להכין לעצמי כוס קפה, הקטן יפרוץ בבכי תמרורים כאילו לפחות נטשתי אותו באמצע המדבר, ויתחיל לזחול לכיווני תוך שהוא מייבב וצורח מהעלבון.

ברגעים כאלה אני נוטה לדבר איתו, לספר לו מה אני עושה, ולהדגיש שאני תיכף חוזרת....וזה משהו שמצאתי את עצמי עושה גם הרבה אחרי גיל שבעה חודשים... כשבאמת נפרדים, כמו לדוגמה בגן.

ומה עם הלילה? למה ההרדמות וההתעוררויות המרובות בלילה?

מסתבר שהן (חלקן) קשורות ישירות להתפתחות חרדת הנטישה. ולא, זו לא "רגרסיה". השלב הזה, חשוב לזכור, מעיד דווקא על התפתחות קוגניטיבית (כמו כל שאר ה"רגרסיות"...אבל זה כבר לפוסט אחר...).

התינוק כבר מבין את הפרידה- אמא היא כבר לא חלק ממני, היא יכולה ללכת, ובלעדיה אני חסר אונים.

כל אלה באים לידי ביטוי גם בהרדמות ובשינה. יש מי שזה משבש לו את כל השינות במהלך היממה, ויש מי שזה בא יותר לידי ביטוי בלילה...

כך או כך, חשוב להכיר בכך שזה קורה בשלב הזה, וזו עוד סיבה (מיני רבות) בגללה תינוקות מתעוררים יותר בלילה בגילאים הללו או מתקשים להרדם...

לי זה בעיקר מקל להסביר לעצמי שהוא לא בהכרח קם לאכול, אלא זקוק יותר לדעת שאני שם. באופן אישי אני נותנת לו קצת להתמודד, הא לעיתים מחזיר את עצמו בחזרה לישון, וכשאני מרגישה שזה כבר גדול עליו אני ניגשת...

בתמונה, המוניטור שלי בשינה טובה ירוק ושקט