תמיד ראיתי את עצמי אמא. מאז שאני ילדה. סועדת את כל הבובות בבית, שומרת על ילדים של שכנים, מטפלת באחי הצעיר.
לא דמיינתי עד כמה ארגיש לא מוכנה כשהפכתי לאמא בעצמי. הרגשתי מוכנה - להריון, לשינויים הגופניים, אפילו ללידה ( למרות ששם היו לא מעט הפתעות..) הלכתי לקורס הכנה ללידה, היתה לי יועצת הנקה, ואמא וחמה מדהימות ותומכות.
אבל... (אבל גדול מתקרב) אף אחד לא הכין אותי ליום שאחרי. לרגע הזה שחוזרים מבית החולים עם היצור הקטן הזה, והיא שלי, באחריותי. ואני צריכה לקטוע כל עשייה שלי , מצומצמת ככל שתהיה, כשהיא בוכה, להאכיל, לחתל, לקפץ, לעטוף, לנענע בלי הפסקה. הייתי מותשת, כאובה, ומופתעת בכל פעם מחדש כשבכתה והמתינה שאני אגש אליה. בעיקר הייתי מופתעת מכמה לא מוכנה הייתי. אצל כולם מסביב זה נראה פשוט, רומנטי, ורק אצלי- כאוטי.
לקח לי זמן להבין שלא רק אני מרגישה ככה, שהתחלת ההורות היא כזו- כאוטית, בעלת שעון משל עצמה, בלתי צפויה וכל כך מרגשת עדיין- וזה ככה לכולן (כן, כן, גם לאלה שנראות שיצאו מירחון ווג שבוע אחרי לידה).
המעבר להורות הוא שינוי ע-צ-ו-ם, ורבים ההורים בכלל והאמהות בפרט שמרגישים אבודים, מבולבלים, ומוצפים רגשית.
לקח לי זמן לשתף את הדרך שלי עם חברות ואמהות אחרות, ולהרגיש בנח איתה, וכנראה בדיוק בגלל זה אני עכשיו נמצאת שם בשלב הזה- להעצים הורים חדשים (אתה הורה חדש גם לילד השני, השלישי או הרביעי שלך). גיליתי שמה שעבר עלי גם עבר על אמהות רבות נוספות, וקשר השתיקה על הנושא הזה נשמר היטב, לא ברור למה.
היום אני יודעת להגיד שזה בסדר, ממש בסדר, אבל ממש בסדר שהתקופה הזו כאוטית בדיוק כפי שהיא, ואין שום צורך להציג איזו תמונה וורודה שהכל נפלא ונהדר.
השלב הזה עובר, ואחריו מגיעים שלבים אחרים, מרגשים, משמחים, מאתגרים לא פחות. זוהי הורות, דרך ארוכה ומפותלת שנמשכת כל עוד אנחנו הורים.
תמיד כאן בשבילכן,
קרן
האדם הנכון לתת את המענה הנכון. איזו זכות למטופלות שלך להיות תחת כנפייך.